כעיקרון, כל פציעה במהלך פעילות ספורטיבית עשויה לבסס עילה לתביעת פיצויים. זאת, כאשר ניתן להצביע על מישהו שהתרשל וגרם בהתנהלותו הרשלנית לתאונה ולנזק. למשל, אדם שנפצע במהלך ריצה ברחוב עקב אבן מדרכה בולטת, יוכל לתבוע את העירייה. כנ"ל לגבי מי שנפצע במשחק כדורגל עקב בור במגרש, הוא יוכל לתבוע את בעלי המגרש ו/או את מי שאחראי על תחזוקתו. עדיין יתכן כי בתביעות אלה בתי משפט ייטו לייחס לנפגע אחוז מסויים של "אשם תורם" בעצם קרות התאונה. למשל, מי שרץ במדרכה, עלול פחות לשים לב לפגמים הקיימים בה, יש לו פחות זמן לתגובה, וההיתקלות שלו בפגם היא בעוצמה רבה יותר בהשוואה למי שרק הולך. המשמעות המעשית של ייחוס אשם תורם היא שבהתאם לאחוז האשם התורם שבית המשפט קובע, יבוצע קיזוז מהפיצוי (למשל, קביעה של 20% אשם תורם תוביל לקיזוז של 20% מהפיצוי, והנפגע יקבל פיצוי בשיעור 80% בלבד).
התמונה יכולה להיות שונה כאשר מדובר בספורט אתגרי דוגמת צניחה חופשית, ראפטינג במקומות מסוכנים, טיפוס הרים וכו'. ההבדל לעומת פעילויות הספורט השגרתיות הוא שעצם הפעילות מטבעה כרוכה בסיכון, לעיתים אף בסיכון רב. כאן מעלים הנתבעים כדבר שבשיגרה טענה של הסתכנות מרצון, קרי שהנפגע בחר במודע לסכן את עצמו ואפילו את חייו, ולכן הנתבעים פטורים מלפצות. בית המשפט העליון קבע בהקשר זה כי יש לפרש את הוראת החוק הדנה בהסתכנות מרצון באופן מצמצם כך שרק במקרים קיצוניים תתקבל טענה כזו מצד הנתבעים. עדיין, כאשר מתברר במסגרת תביעת פיצויים עקב פגיעה במהלך פעילות ספורט אתגרי, כי הנפגע ניזוק מסיכון רגיל וצפוי ביחס לאופי הפעילות שעשה, עלולה תביעתו להידחות. דרך מומלצת להתמודד עם אפשרות כזו היא לדאוג מבעוד מועד לפוליסת ביטוח שמכסה גם פגיעה במהלך פעילות ספורט אתגרי, אז הנפגע לא תלוי בתביעות נגד גורמים אחרים, ויש לו כיסוי ביטוחי מובטח.