דני (שם בדוי) היה "מעשן כבד", והחליט לנסות ולהיגמל מעישון. דני נתקל במודעת פרסומת מטעם מרכז רפואי, בדבר תכנית טיפול להפסקת עישון, והחליט לפנות לקבלת טיפול. המרכז הרפואי מצא את דני מתאים לקבלת הטיפול, אשר כלל בין היתר זריקה, תרופות משלימות והרצאות. דני קיבל את הזריקה הכלולה בטיפול, ובאופן לא צפוי התפתח אצלו בתקופה שלאחר מכן דיכאון קשה עד כדי חוסר תיפקוד יומיומי כולל הפסקת עבודה.
הסתבר כי אחד החומרים המרכיבים את התרופה שהוזרקה לדני עלול לגרום באופן נדיר לדיכאון, דוגמת הדיכאון של דני, אצל אנשים עם מבנה אישיות מסויים דוגמת זה של דני. האם המרכז הרפואי אחראי לפצות את דני עקב רשלנות רפואית? הרי מדובר בתופעת לוואי נדירה שעלולה להתרחש רק אצל מיעוט של מטופלים. זאת אחת מהטענות שטען המרכז הרפואי כלפי דני.
במסגרת תביעת פיצויים שהגיש דני בית המשפט פסק לזכותו פיצויים, ובין היתר עשה לשם כך שימוש בעיקרון הגולגולת הדקה. משמעות עיקרון זה הינה כי על המזיק (אצלנו – המרכז הרפואי) לקבל את הניזוק (אצלנו – דני) כמו שהוא על חולשותיו ותכונותיו המיוחדות והחריגות. לכל אחד מאיתנו יש חולשות ורגישויות מולדות, והמזיק אינו יכול להיתלות בהן כתירוץ להפחתת פיצויים או שלילתם. זאת, על רקע העובדה שסוג הנזק שעלול היה להיגרם (דיכאון) היה ידוע מראש כאחת מתופעות הלוואי האפשריות, גם אם באופן נדיר.