החוק מכיר בארבעה סוגים של צוואות:
1. צוואה בכתב יד – על המצווה לכתוב אותה בכתב ידו, וכן, עליו לציין בכתב ידו תאריך ולחתום. החיסרון של צוואה זו – לעיתים אין ראיות טובות לגבי נסיבות כתיבתה, וניתן לנסות לתקוף אותה בטענות שונות כולל טענות של כתיבה תחת איום, לחץ או באשר למצבו המנטלי של המצווה בעת כתיבתה וכיו"ב.
2. צוואה בעדים – זהו אחד הסוגים הנפוצים של צוואה. זוהי צוואה בכתב, והמייחד אותה הוא שהמצווה חותם עליה בפני שני עדים לאחר שמצהיר בפניהם שזו צוואתו. העדים חותמים אף הם על הצוואה, ומאשרים שהמצווה הצהיר וחתם בפניהם.
3. צוואה בפני רשות – המצווה מתייצב בפני שופט בבית המשפט לענייני משפחה או רשם בית משפט או נוטריון או חבר בית דין דתי, ואומר בעל-פה את צוואתו, או מגיש ידנית עותק כתוב שלה לידי מי מאלה. לאחר שהמצווה מצהיר בפני מי מאלה שזו צוואתו, הם מאשרים זאת בחתימתם. יתרונותיה העיקריים הם עלות נמוכה יותר תוך אפשרות להיעזר בניסוח הצוואה בידי גורם רשמי.
4. צוואה בעל-פה – מדובר בצוואה חריגה ולא נפוצה. יכולה להיעשות רק בידי מצווה חולה אנוש או בידי מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, כעומד מול פני המוות. בהתקיים תנאים אלה רשאי המצווה לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים את דבריו. על העדים לערוך זכרון דברים באשר לתוכן הצוואה, לחתום עליו ולהפקידו בידי הרשם לענייני ירושה מוקדם ככל האפשר. אם המצווה נותר חי חודש ימים לאחר חלוף הנסיבות שהצדיקו את עריכת הצוואה, היא מתבטלת מאליה.