טענת "אשם תורם" היא דרך של הנתבע בנזיקין לנסות ולהפחית את הפיצוי שעליו לשלם. זאת, באמצעות טענה כי הנפגע עצמו לא נזהר מספיק, בחוסר זהירותו הגדיל את הסיכון לתאונה, והביא להתממשות הסיכון. המשמעות המעשית הינה שאם לדוגמה, בית משפט קובע כי לנפגע אשם תורם בשיעור 20%, בית המשפט יקזז מהפיצויים שמגיעים לנפגע 20%.
שתי דוגמאות:
1. רחל, אישה כבת 65, הלכה ברחוב. לפתע נתקלה רגלה בבור במדרכה, והיא נפלה ושברה את רגלה. העירייה טוענת לאשם תורם של רחל. בתיקים אלה, פעמים רבות טענה זו מתקבלת באופן חלקי. בתי משפט מטילים לא פעם על נפגע אשם תורם בשיעורים שיכולים לנוע ברב המקרים בין 10% לבין 25%, כל מקרה לפי נסיבותיו. באופן כללי, הטענה כלפי הנפגע הינה כי עם קצת יותר זהירות ותשומת לב מצדו, התאונה יכולה הייתה להימנע. אם יוכח לדוגמה, שרחל מהדוגמה קודם, הייתה עסוקה במכשיר הטלפון שלה תוך כדי ההליכה, סביר שייחסו לה אשם תורם גבוה יותר על שלא הביטה לאן היא הולכת. מצד שני, אם התאונה ארעה בשעות חשיכה והתאורה במקום הייתה לקויה, יתכן שבית המשפט יקבע כי בנסיבות אלה רחל לא אשמה כלל, וכי אין להשית עליה אשם תורם כלל.
2. רונן עובד כטבח בקייטרינג. באחת המשמרות החליק רונן על כתם שמנוני ברצפת המטבח ונפצע. במקרה של תאונות עבודה בתי משפט נוטים להטיל אחריות מלאה על המעביד ולא לייחס לעובד אשם תורם כלשהו. ההנחה היא שהעובד, כדי להשביע את רצון מעסיקיו, עלול ליטול על עצמו סיכונים מוגברים במהלך יום העבודה, ואין לזקוף זאת לחובתו. רק במקרי קיצון עלול בית משפט לקבוע אשם תורם של עובד שנפגע בתאונת עבודה.